אבל׳ה

בתור אבא אתה נמדד ברגעים שהילדים איתך לבד. לכאורה גם אתה הורה בדיוק כמו אשתך. אבל באינסטינקט אני נבהל.

המשפט הזה- ״ אתה יודע שאתה אתם לבד מחר?״

אני אומר לעצמי - מה קורה לך? אתה אמור להיות הגבר החדש. למדת חינוך באוניברסיטה שלא לומר פמיניזם ומגדר.

האידיאלוגיות היפות מתרסקות במבחן המציאות כשאתה אומר לעצמך - לא נורא, תמיד יש את הסרטים ביוטיוב שיצילו אותי ובמקרי חירום אמיתיים ״ספר הג׳ונגל״ באורך מלא.

זה נכון שגם עם אמא שלהם הם צופים לפעמים, אבל איתי זה בכל זאת מרגיש כמו כשלון. כשהמפתחות מצלצלים בדלת והיא חוזרת אני חוזר לנשום רגיל. נכון שאני אמור להיות המבוגר האחראי, אבל גם אני זקוק שאמא כבר תחזור.

חולים על בריאות

בריאות בימנו זו לא שאיפה לאורך חיים, זהו פתרון אכסיסטנציאלי. היום אם אתה אוכל לא בריא כאילו עברת על אחת מעשרת הדיברות. היית במקדונלדס, חטאת כלפי החברה, האכלת את ילדיך ביסלי- אינך ראוי להיות הורה. ואני עוד אחד שמכור תקופות ארוכות לקולה- איך אני אמור להסתובב ברחובות בראש מורם.

טרנד הבריאות תוקף אותי בכל מקום ואני לא מדבר על הנבטוטים הכבדים, אלא עלינו, האנשים הרגילים שמנסים לגמור את היום שפויים בכוחות עצמנו.

והנה ככה בלי ששמתי לב גם אני בפנים. לפני שנתיים ראיתי את הסרט על ההוא שאכל מקדונלדס חודש שלם וכמעט קיפח את חייו במטרה להוכיח את מה שידענו והעדפנו להדחיק - הצ'יזבורגר המדהים הזה הוא רעל מתקדם. אלוהים מתגלה ומתנקם באוכלי בשר עם גבינה.

אבל מה שתפס אותי בסרט הזה, היה לאו דווקא ההוכחות על רשעותם של יצרני המזון המהיר. ראיינו שם עשרות תזונאים והם אמרו דבר מעניין שלא כל כך נותנים עליו את הדעת והוא- פעילות גופנית משמעותית יותר מהקפדה תזונתית חמורה ככל שתהיה.

דווקא משהו בעצלנות שלי התעורר שם, כי בעצם אני לא חייב להשקיע בתזונה שלי. אפשר לתקוף את זה ממקום אחר- לרוץ.

בעוד שבוע אני מתעתד לרוץ את חצי המרתון הראשון בחיי. אני יודע, זה לא מאוד רחוק מאלו שקונים אורגני ומרגישים שהם ניצחו את העולם. אבל לפחות אני מרשה לעצמי איזה צ׳יזבורגר מידי פעם. ובלעדיו, החיים קצת פחות מרגשים.

קטן אמונה

אתם יכולים להגיד עלי הכל. שאני חוטא גמור, אפיקורס כופר בעיקר ומה לא. אני באמת לא חושב שלאלוהים אכפת אם אני אוכל נקניק עם גבינה בצהרי יום כיפור. אבל מה לעשות גם לליבי ומוחי הרציונליסטים חודרים לעיתים אמונות קטנות. ולא סתם אמונות - בהשגחה פרטית ממש.

אני יודע שאין בזה שום הגיון להאמין שכוח עליון מתעסק בחיים הקטנים וחסרי החשיבות שלי. אבל איך אפשר להסביר לעצמך מצב שבו אתה נמצא מול עולם בלתי ניתן לפירוש.

לא, לא עשיתי הסבה לבלוג קבליסטי. אני אספר ואתם תגידו. מה הסיכוי שאם אני רוצה להגיע מהבית שלי בצומת אורנים עד הכניסה לעיר ויש ברשותי רכב, אני לא אצליח לעשות את בתוך שעה ולא בשעות העומס.

שני למדים טנק דלק ריק וקלנועית אחת לא הצליחו להעביר לי את המסר מאלוהים. לא הצלחתי להגיע - אבל מה הוא ניסה לומר לי. קצת כמו משה, קיבלתי ממנו גב- תגיד בפנים.

ובכן, מה המסר? אני שואל אותו. למה הוא עושה לי את זה. אם יש איזה בעיה אני פתוח לשמוע. למה בדיוק ביום שבו רציתי להגיע לתל אביב והייתי בכנסת לקח לי שלושת רבע שעה להגיע לתחנה מרכזית ועוד שעתיים פקקים לתל אביב.

יש לי ידידה חילונית שאומרת שכל פעם שהיא מגיעה לתל אביב היא מתפללת לאלוהי החניה והיא משוכנעת שזה עוזר. ועוד אחת שהשכלתה מדעית לחלוטין והיא נוהגת להתייעץ ברוחות בקבלת החלטות חשובות בחייה.

יוצא שאנחנו החילונים לא שורדים את החילוניות של עצמנו. ולמרות שאנחנו מחשיבים את עצמנו אנשים הגיוניים ברגעי משבר אנחנו בוכים כמו אחרוני הנחמניסטים באומן ואמורים לו "אבא, תרחם".

גב גבר

הגב הוא החלק בגוף שמעיד על גבריותו של הזכר בבני האדם. ככל שהוא גדול ושרירי יש לך אישור ברור יותר שאתה לא אשה. מה קורה כשהוא נתפס? אתה בבעיה. לכאורה זה בכלל לא אמור לקרות כי אם אתה גבר, שום דבר לא כואב לך ובטח שלא הגב.

כשהגעתי לבית הספר היסודי פגשתי לראשונה בנים שהתפיסה הזאת ברורה להם מיום היוולדם. אם נכנסתי לעימות עם אחד מהם, דאגו להסביר לי: "תזהר ממנו. יש לו גב." ואם אתה לא מבין מטאפורות כאלה בגיל 7 סביר שתחטוף. לא שהייתי מהמסתבכים, בסופו של דבר מצאתי את עצמי בהפסקות במעגל ריקודי העם עם הבנות ולא טרחו להסביר לי שזה לא תקין. אחר כך כבר המחול הפך לקריירה ושכחתי מהגב.

היום אני עם גב תפוס, ואני תופס את עצמי מסתיר את זה. רק אשתי יודעת. לא תדעו לעולם שלא הסתכלתי שמאלה כי זה פשוט לא אפשרי עבורי. פניתי אליכם- זה סיבוב מלא. התכופפותי - החנקתי אנחה. כנראה שאפילו אלפי מעגלים של ״צדיק כתמר״ ו״הורה מדורה״ לא יכולים לשחרר אותך ממעגל הגב גבר.

הרגיש שורד

השושלת האבולוציונית המשפחתית שלי מעמידה בשאלה ובספק את תאוריית האבולוציה של דארווין. אצלנו ״הרגיש שורד״ כמה שיותר רגיש יותר טוב. הולך ורגיש הדור.

אם אצל סבתי יש הצטננויות קלות ואצל אמי כבדות, אצלי כבר מופיע שקד שלישי שגורם לי לחסל גליל נייר טואלט לשעה בעונת החורף. ועוד לא דיברנו על האביב. הו, האביב. תקופה נפלאה של לידה מחדש ושירת ציפורים. רנסנס של הטבע. העולם מתעורר מחדש לאחר שנת החורף הארוכה ומעיר בגופי את כל השדים שהתחבאו בגנים שלי במהלך הדורות.

ריצ׳רד דוקינס כותב בספרו ״הגן האנוכי״ כי כל קיומנו האנושי מסתכם לגנים שמעוניינים להתקדם אבולוציונית. ואני שואל אותם לאן?

במיוחד אתם, גנים יהודים ייחודיים, שצמחו באשכנז הקרה והרחוקה. עברתם תלאות ופוגרומים, שרדתם את השואה ואת שירת הגבעטרון. מה המסר שלכם לדור העתיד? איך הוא אמור להתמודד עם החיים. עם הים, האוויר ובעיקר היבשה?

זיכרון גורלי

מה רציתי לכתוב? אה כן, תראו, אם היה נדמה לכם שעומד לפניכם אדם רגיל- טעיתם! יש לי את כל האיברים הדרושים לתפקוד וגם הכרה שניתן להגדיר אותה שפויה. אבל המערכת מלאה בבאגים ברמה כזאת שמישהו אמור לשלוח אותי חזרה ליצרן ולשאול אותו- למה המוח שלו לא עובד כמו שצריך?

אתם רואים אותי ואולי שואלים את עצמכם - למה הוא לא זוכר את מה שאמרתי לו אתמול? הוא לא מקשיב לי? הוא לא מחבב אותי? אני לא משמעותי בשבילו?

ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר כי ההיפך הוא הנכון. תאמינו לי. אני תקוע במצב שגם אחרי שאנחנו מכירים חודשים (ואולי שנים) אני יכול לקבל בלקאווט על כל דבר שקשור בכם יקיריי.

שלום נעים מאוד, אני לירן ואתם _______ אני יודע שאמרתם לי את זה לפני שניה אבל כן, זה נעלם. קצת כמו הבחור בסרט ממנטו שהיה צריך לקעקע על עצמו זיכרונות כדי לשרוד. רק שאני גם רגיש למכאובים פיזיים אז זה לא יעבוד.

ירדתי לסיני, נסעתי פעמיים פרדס חנה-ים המלח בשתי נסיעות שונות כי הדרכון נשאר במגרה. בפעם הראשונה כשהגענו לירידות של ים המלח בנקודת קו האפס - הבנתי שאין לי דרכון. בפעם השניה נזכרתי שבשנה שעברה שכחתי את הדרכון בדיוק בנקודה הזאת ואז הבנתי שזה קרה לי שוב פעם!

נעלתי, לא נעלתי, איפה האייפון, איפה המפתחות שלי, למה אני לא יכול להתקשר אליהם. קבענו, נכון, אני לא הגעתי. הייתי צריך להתקשר ופספסתי, אני חייב לזכור לקנות תרופות אבל התאריך של המרשם כבר עבר. זה קורה כך שתמיד התודעה הנודדת והעזובה שלי, עומדת משתהה לנוכח משהו חדש שפגשה בדרכה. והוא הופך ליותר מעניין עבורה. לך תבין אותה.

אני פונה אליך תודעה יקרה,

תני לי לחיות את החיים שלי בשקט. יש לי עוד כמה דברים לעשות חוץ מלהחזיק אותך בכל הכוח כי את עוד רגע תברחי לי. תני לי את האפשרות לקיים קשר יציב עם הבריות ללא מבוכות ותסבוכות מיותרות. ללא בושה, ללא אשמה, ללא תסכול, ללא שכחה.