לפני יומיים היה אצלנו בבית מין הנדי-מן כזה שתיקן את התנור (הייתה נזילה, אובייקטיבית, לא הייתי יכול לסדר את זה לבד). איך שהוא נכנס בדלת כבר הרגשתי לא נוח. העדפתי בכלל שהוא יבוא כשאני לא נמצא. אבל מה לעשות הייתי חולה (מפתיע). הוא מתחיל לתקן ואני מתסכל על הקירות מנסה למקם את עצמי בחלל. כל הקיום שלו רק ממחיש כמה אני מיותר בבית. והוא כולו מבסוט, נותן לי חיוך של - אני מתפרנס מטיפוסים כמוך.
אתה מרגיש אשם- לא מספיק אתה לא מתקן בעצמך, אתה עוד משלם על זה כסף וגם מביך את עצמך מול אשתך. הוא שואל אותך אם זה הכל, ואתה מודה בהכנעה שלא, זה לא הכל ואם הוא כבר כאן....
אני לא מבין. מי קבע שלתקן זה גברי. אז מה אם צריך כוח לפעמים לפתוח איזה בורג. אני מוכן לבוא לעזור אם צריך. מי קבע שאנחנו צריכים להיות נווטים ולהכיר כל רחוב וצומת ראשי בכבישי הארץ. אנחנו הגברים נהיה מוכנים להתחיל לשאול אנשים ברחוב את הכתובת כשאתן הנשים לא תצפנה שנדע איפה כל מקום נמצא.
טובה הרטמן שלימדה אותי פמיניזם ומגדר באוניברסיטה הייתה תמיד שואלת בדברים האלה את השאלה הבאה : - מי אמר?
והפעם התשובה היא אבסורדית - אנחנו.
