מה רציתי לכתוב? אה כן, תראו, אם היה נדמה לכם שעומד לפניכם אדם רגיל- טעיתם! יש לי את כל האיברים הדרושים לתפקוד וגם הכרה שניתן להגדיר אותה שפויה. אבל המערכת מלאה בבאגים ברמה כזאת שמישהו אמור לשלוח אותי חזרה ליצרן ולשאול אותו- למה המוח שלו לא עובד כמו שצריך?
אתם רואים אותי ואולי שואלים את עצמכם - למה הוא לא זוכר את מה שאמרתי לו אתמול? הוא לא מקשיב לי? הוא לא מחבב אותי? אני לא משמעותי בשבילו?
ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר כי ההיפך הוא הנכון. תאמינו לי. אני תקוע במצב שגם אחרי שאנחנו מכירים חודשים (ואולי שנים) אני יכול לקבל בלקאווט על כל דבר שקשור בכם יקיריי.
שלום נעים מאוד, אני לירן ואתם _______ אני יודע שאמרתם לי את זה לפני שניה אבל כן, זה נעלם. קצת כמו הבחור בסרט ממנטו שהיה צריך לקעקע על עצמו זיכרונות כדי לשרוד. רק שאני גם רגיש למכאובים פיזיים אז זה לא יעבוד.
ירדתי לסיני, נסעתי פעמיים פרדס חנה-ים המלח בשתי נסיעות שונות כי הדרכון נשאר במגרה. בפעם הראשונה כשהגענו לירידות של ים המלח בנקודת קו האפס - הבנתי שאין לי דרכון. בפעם השניה נזכרתי שבשנה שעברה שכחתי את הדרכון בדיוק בנקודה הזאת ואז הבנתי שזה קרה לי שוב פעם!
נעלתי, לא נעלתי, איפה האייפון, איפה המפתחות שלי, למה אני לא יכול להתקשר אליהם. קבענו, נכון, אני לא הגעתי. הייתי צריך להתקשר ופספסתי, אני חייב לזכור לקנות תרופות אבל התאריך של המרשם כבר עבר. זה קורה כך שתמיד התודעה הנודדת והעזובה שלי, עומדת משתהה לנוכח משהו חדש שפגשה בדרכה. והוא הופך ליותר מעניין עבורה. לך תבין אותה.
אני פונה אליך תודעה יקרה,
תני לי לחיות את החיים שלי בשקט. יש לי עוד כמה דברים לעשות חוץ מלהחזיק אותך בכל הכוח כי את עוד רגע תברחי לי. תני לי את האפשרות לקיים קשר יציב עם הבריות ללא מבוכות ותסבוכות מיותרות. ללא בושה, ללא אשמה, ללא תסכול, ללא שכחה.
