יום שלישי, 17 במאי 2011

אלרגיה

חוסר ישע הוא מצב אנושי מתמיה בכל פעם מחדש. כך קורה שאתה נתון במצב שבו האלרגיות מתארחות אצלך בגוף אירוח בכפייה כמו דוד רחוק בטיול שורשים. אותו מצב מוזר שבו הגוף תוקף את עצמו ללא סיבה שידועה למדע עד היום. יש לך עקצוץ קטן שמתחיל באף ולאט לאט אתה מרגיש את כל חללי הפנים שלך הופכים למקשה אחת של טורדניות מאמללת.
לא הרבה יודעים על תופעות האלרגיה. אבל גילו שבמדינות מתועשות התופעה נפוצה יותר. ילדים שגדלו במשקים חקלאיים בד"כ אינם סובלים מאלרגיה. משהו בבניינים, הרחובות, זיהום האוויר והבורגרס בר עושה לנו משהו שמשגע אותנו. ואנחנו משתגעים.
פעם אחת כבר לא יכולתי יותר. הלכתי לרופאה והודעתי לה שמשהו חייב לקרות לפני שאני מאבד את שפיות דעתי האביבית. ודווקא היה מפתיע שהיא הסכימה איתי, נשענה לאחור וחייכה את החיוך שבו עוברים לשלב ב'. זהו, נגמרו המשחקים.
אני מתכוון לזריקה. הזריקה נגד אלרגיות ידועה ודאי לאשכנזים הלבנבנים שביניכם שמבינים כבר שהמפגש בינם לבין הטבע הוא בגדר בעיה שאין לה פתרון. ובכל זאת, יש.

אתה חוטף את זה כמו טיסה לחלל. תוך שנייה הדופק שלך עולה לרמה כזאת שאתה מרגיש את הדף זורם לך בפנים, מעבה אותם בס"מ ומחזיר חזרה. כל הגוף שלך הוא כמו אמבולנס דוהר שלא מציית לרמזורים. אתה מרגיש כמו סופרמן שלא אמרו לו את מי להציל. יש בהלה, יש דחיפות, אבל לא ברור מה המשימה....
אבל באמת, מבחינה אלרגטית, זה נגמר.

משהי אמרה לי פעם שבאנגלית אומרים God bless you אחרי שמתעטשים כי בעבר חשבו שהנשמה תצא מתוך הגוף ביחד עם האפצ'י. אז בירכו את האל על שהשאיר אותה בפנים. תודה באמת. אני יושב עכשיו בבית. האף נוזל, העיניים צורבות, עיטושים וקינוחים עד ככלות הכל. גם הגרון שלי דואג להזכיר לי שהוא קיים.וזה די ברור שאני לא חוזר על הזריקה הזאת עוד פעם. אני הרי ילד טוב פרדס-חנה. לא עושה סמים קשים, גם לא בחסות קופת חולים כללית.

יום חמישי, 12 במאי 2011

שורש עם גרביים

לאחרונה אני נחשף לעובדה שאנשים קוראים את הבלוג, אתם !

איזה כיף, אין דבר שיותר משמח מזה שאנשים קוראים מילים שכתבת. אם אהבתם, לא אהבתם או כל דבר אחר, אשמח לקבל ממכם תגובות. תגובה בבלוג לאדם כותב היא עולם שלם. כמו מאהב שחיזוריו נענו. לא פחות. אפילו מילה אחת. כמה אותיות, יכולות לעשות טוב על הלב.

ועכשיו לעניין הפוסט הזה, קצר אך חשוב. אני מרגיש מדוכא. לא בדיכאון, מדוכא. אדם שהרצונות שלו מדוכאים. כל כך למה? כי אני אוהב ללכת עם סנדלי השורש שלי, אבל עוד יותר אני אוהב אותם עם גרביים. ללכת עם שורש וגרביים זה דבר שידוע לכל ילד שהוא אסור בהחלט. כל כך זה מושרש בתוך התרבות שלנו. זה דבר שאפילו לא צריך להסביר אותו. זה כמו שלא צריך להסביר למה אחים לא מתחתנים אחד עם השני, או למה לא אוכלים את הבננה עם הקליפה. ואני גדלתי במציאות השמרנית הזאת והפנמתי את שטיפת המוח ועכשיו אינני מסוגל לצאת מהבית באופן הלבוש בו אני חושק.

שורש וגרביים זה נעים כל כך. הרגל חופשיה בתוך הסנדל, ההליכה נעימה. בכל זאת יש איזו רוח קרירה בחוץ ואתה לא רוצה לשים נעליים רק בגלל זה. או בערב. כל מסונדל יודע שזה חלום ללכת עם הגרביים והסנדלים בערב קיץ ירושלמי. אבל מה, אנחנו לא עושים את זה. לי אמרו פעם שזה רק דתיים מגה-חנונים מרשים לעצמם. ואחרים אמרו שאם אתה עושה את זה זה אומר שאתה מודיע לעולם שאתה מוותר. לא אכפת לך שיצחקו עליך.

אז יאללה, אם נראה לכם שיש פה פוטנציאל למהפכה חברתית אינטרנטית סטייל מצרים, הגיע הזמן לעשות מעשה. העם רוצה להפיל את השלטון של סנדלי שורש ללא גרביים. זה מותר. זה יפה, זה מרגש.
לא מעזים להראות את הפנים (עדיין)