נראה כאילו מאשימים אותנו במשהו. אני לא יודע מה אתכם אבל אני התקלחתי היום. גם רחצתי כלים, גם את הידיים רחצתי כמה פעמים. גם השתמשתי בשירותים. לא מתבייש להגיד את זה . ככה בפנים. אני חושב באמת שאם לרננה יש משהו להגיד שתגיד אותו ולא תתחבא מאחורי ססמאות.
אי אפשר לבוא אלי בטענות שלא אכפת לי. אני בודק כל הזמן, כל הזמן. גם את כמות הגשמים שירדה עד עכשיו, כמה אנחנו ביחס לממוצע השנתי, כמה אנחנו ביחס לשנה שעברה, לתקופה המקבילה ואת סיכום החודש של כמויות הגשם בארץ. אני כבר יודע הרבה ממוצעי גשם של ערים מספר ברחבי הארץ. אבל מה אני יכול לעשות. אני לא מצליח להוריד גשם. זה לא הולך. כל הבדיקות שלי מידי יום באתר של השירות המטאורולוגי לא מסייעות במצב.
אני מגיל צעיר כבר הפנמתי את המסר הלאומי של תודעת משמעת מים. יותר מכל דמוניזציה אתנית וקתרזיס פוליטי הייתי מתרגש כשהייתי שומע את הטיפות מכות על הגג של הבית שלנו. ישר הייתה ממלאת אותי התרגשות מיוחדת...הנה, זה קורה. רצתי לחלון ופתחתי אותו לרווחה והסנפתי את העולם. שערי השמים נפתחו. קיבלנו כמה רגעי חסד מההוא שיושב למעלה. כבר חשבנו שאנחנו הולכים להתייבש כאן, בארץ הזאת, אבל הנה, הוא עוד פעם שמע את תפילותינו ונתן לנו קצת מים כדי שיהיה לנו עוד קיץ אחד עם בריכות וסיבובי ממטרות על הדשא וגם את האפשרות לחוש את ההישרדות המיימית הזאת עד לשנה הבאה. אז, בימים שעוד לא היה אינטרנט ולא הייתה אפשרות לבדיקה צמודה של מצב המים בישראל והיה רק דני רופ בערוץ 2, הייתי מחכה ליום שבו יודיעו כמה ירד מתחילת השנה. הייתי חייב לא לפספס אף תחזית. והייתי גאה בעצמי. יש מי שעומד על המשמר.
והנה חולפות השנים ואתה מגלה מסביבך עוד ועוד אנשים שדני רופ הוא כבר חלק בלתי נפרד ממהותם. הק.ג.ב כבר בתוך הראש. אתה מתקלח עוד כמה דקות ואומר לעצמך- טוב, אבל אתמול התקלחתי קצר. או- אכלתי היום בחוץ ולא רחצתי כלים,אפשר להוסיף לי על זה עוד שתי דקות על החשבון לא?
אבל למרות הפרנויה אתה מנסה לשמור גם על איזה צד שפוי בתוכך שמנסה להרים ראש. אתה אומר לעצמך- אני סתם מגזים, הרי לא באמת מצפים ממני לא להתקלח בחיים האלה. והנה, יום אחד, עשרים שנה אחרי מגיעה רננה. בחורה יפה, עם עניים גדלות שרואות את כל הבזבוז שלך דרך הטלוויזיה וצורבות לך בלב את תחושת האשם. היא מודיעה לך שאתה חייב לחסוך כי מה אתה חושב, שלא יודעים איך בחדרי חדרים אתה מבזבז עוד ועוד מים. מתקלח לך ככה בלי לחשוב פעמיים. איפה תחושת המחוייבות החברתית שלך, איפה הציונות. קצת דרך ארץ.
אני אומר לה, אבל רננה, מה נראה לך, שאנחנו לא מודאגים, שהאי בכנרת בא לנו טוב. שהטיול בקיץ לזויתן לא יושב לנו באחורה של הראש. אבל אנחנו מודים, נכשלנו, אנחנו לא מצליחים לא להשתמש במים. ניסינו רננה, באמת ניסינו. אנחנו יודעים על הכמויות גשם, גם על ההתחממות העולמית והכל. אבל אנחנו בני אדם שזקוקים למים. ויכולות ההקרבה שלנו זה לא מה שהיה בימי העלייה השנייה. סליחה. אנחנו מתנצלים.
בינתיים אנחנו על המחשב ועוקבים מקרוב. כל אחד במעקב שלו מנסה את כוחו בתפילותיו לאלוהי האינטרנט. יש כאלו שבודקים גם מידי שעה. יש כאלה שמחבבים את מכ"ם הגשם. נהנים לצפות ולנתח אותו, להשוות זרימות אוויר, לעסוק בנבואות ולחשים ככל החזאים. ואנחנו יודעים, את רננה,את היא האחות הגדולה ועינך פקוחה. רטיבות היא יובש, שימוש הוא בזבוז, האשמה היא כוח.
