אדו הבזודדיב

לא יעזור. להיות מצונן זה לא סקסי. עזבו סקסי, זה לא גברי. איך אפשר להיות גם גבר וגם מצונן באותו זמן? אי אפשר. אז מה עושים ? מתחבאים. או שמפסיקים לנשום לכמה דקות. לא נורא. העיקר להראות חזק וחסון. מה הם גרמי השמיים לעומת הכוח הפיסי והמנטלי הבלתי מוגבל שלי....אני בז להם. אני צוחק להם בפנים.

אני בתקופת הילדות, כלומר, בתקופה שלא ידעתי שזו בעיה מגדרית- להצטנן, הייתי מצונן באופן חופשי, משלהי הקיץ ועד לבלוב האביב (עונת האלרגיות שמביאה איתה אתגרים אחרים).  אחת הטרדות הקשות הזכורות לי ביותר היא הנשימה מנחיר אחד בלבד למשך שעות. לעתים נשימה מהפה בלבד, שהיא נשימה קולנית ביותר, מלווה בחרחורים שנפלטים ממך מפעם לפעם.

בעיה שניה קשורה לזמני השיעורים הארוכים, בהם אסור לצאת באמצע ואז היה עלי לתכנן מראש את כמות הטישו לה אני זקוק. משימה מסובכת למבוגרים וילדים כאחד. כשהתכנון היה תקין, הייתי מצטייד בגליל שלם לשעה, כשהתכנון לקוי...בואו נגיד שעדיף לעצור כאן. אבל בגדול, זה מבחן רציני לכוח הסבל שלך.

כשאתה מדבר, לעולם לא תצליח להסתיר את הצינון שלך. הנ' שלך נהיית ד' ההבדל בין מ' לנ' מזערי, לעיתים מ' וב' נשמעות אותו דבר. בקיצור, אי אפשר לסמוך על התקשרות איתך ללא תרגום סימולטני ממצוננית לעברית.

אתה מתחיל עם אוטריווין, אוי איזה פגיעה אנושה לגבר שבך. קודם כל אתה נראה כאילו בכית. מה פתאום אתה בוכה. דבר שני, אתה נראה כאילו הרגע העירו אותך מחלום רע. דבר שלישי מיד אחרי השימוש אתה מסתכל בפתאומיות לכל מיני כיוונים באופן מוזר ומחפש משהו בלתי נראה, מנסה לאחוז במשהו.

אתה עובר לטיפות. אתה שוכב עם הראש למעלה. ואז זה מגיע לך לאוזן, לגרון ולעין. אתה נושם אבל מר לך בגרון ואתה מתפלל שזה יחזיק מעמד יותר מעשר דקות. ואז אחרי רבע שעה, כשכבר שכחת מזה ואתה פוגש אנשים בפעם הראשונה, אתה מושיט את היד ופותח את הפה:
 
 "דעים מאוד, אדי לירד..."

http://www.youtube.com/watch?v=mzS1r-2O_GM



   

המקש המקשה

אני והמקלדת שלי מכירים כבר מזה זמן ויש ביננו יחסים טובים בדרך כלל, של הערכה והבנה הדדית. ההסכם שהגענו אליו אומר שאני לוחץ על האותיות שאני רוצה והיא מתחייבת להקליד אותם על המסך. פשוט.

היא בסדר המקלדת שלי רק שיש לנו בעיה אחת שהורסת לנו הכל. מקש CapsLock. בכל פעם שהאצבע שלי באזורים של האות ש' או ד' ולפעמים גם ז' - כל חריגה קטנה של האצבע ואני כבר כותב באנגלית ובאותיות גדולות.

המקש הארור לא מתחשב בעובדה שאין לי שום צורך בהקלדה באנגלית ושהוא  מיותר מבחינתי, בטח במיקומו הנוכחי!

אבל למי לפנות ? לגוגל? לפייסבוק? לביל גייטס? מי אחראי על המקלדות של המחשבים? מי קבע את הסדר? למי להתלונן?

אני מציע שכל מקלידי השפות שאינן אנגלית יתאגדו יחד למאבק במטרה לשינוי מיקומו של הCapsLock ועד לביטולו קליל (יש את Shifp למען השם). אותו מקש שנחלץ לנו בטעות לפחות פעמיים ביום ומחייב אותנו למחוק הכל, להעביר לעברית (למרות שמעולם לא עברנו לאנגלית) ולכתוב מחדש. אם הייתי סופר כמה זמן התבזבז לי רק על המקש הזה בטח הייתי מצליח לשכנע שם מישהו.

אבל לא. אין עם מי לדבר. סדר המקשים על המקלדת הוא גזרת גורל, ירד מהשמים יחד עם לוחות הברית.

אני אומר- מקלידי כל העולם התאחדו!

יחסים אינטימיים

אנשים יקרים,

 כן כן, אתם היושבים לידי באוטובוס וברכבת בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. אני פונה אליכם בבקשה של אדם נואש. אם אתם כבר בוחרים לדבר בטלפון לידי ולחשוף אותי למידע האינטימי ביותר שלכם, בבקשה דברו. אבל אם כבר, אז למה על נושאים כל כך משעממים! אפשר למות.

הנה רשימת הנושאים המועדפים עלי באופן אישי :

אם כבר לחפור אז תביאו יהלומים

1. בגידות
2. חובות כספיים
3. מצוקות של ממש
4. הריונות לא רצויים
5. דעות פוליטיות - קיצוניות בלבד
6. בעבודה- בוסים שמתנכלים לכם
7. אלימות במשפחה (לא דברים קשים שלא אכנס פה לדילמות מוסריות)

נא לא לדבר בבקשה על:
(ואני מתחנן...)

1. חשבונות וסידורים
2. ענייני עיצוב הבית (מדהים כמה אפשר לחפור על זה)
3. קניות
4. שיחות של שעות שאתם רק עונים "כן...כן..."
5. רעיונות שיש לכם לאפליקציות
6. צבא- איך הייתם בקורס
7. איפה אתם בעדכון כל דקה

ועכשיו, פניה נרגשת לציבור הנהגים:

אני נוסע לאחרונה הרבה על קו 852 פרדס חנה-ת"א, וגם מצד הנהגים אני נאלץ להיחשף לתוכן חושפני ולעתים אף פוגעני במידת מה. אני מדבר כמובן על המוזיקה מרנינת הלבבות אותה אתם הנהגים אוהבים לשמוע ואנחנו הנוסעים אנוסים להנות ממנה ביחד אתכם.

לפני יומיים אני נוסע על הקו בדרך הביתה ונאלץ לשמוע, לא עלינו, שירים של נשים חרמניות משנות השמונים. "מאסט הב בין לאב" וכאלו. בעודי מנסה להבין איזו תחנה משדרת שירי זימה לא מרומזים בעליל בשעת אחר הצהריים, אני קולט שאני שומע את אותם השירים בריפיט והסיוט חוזר על עצמו.

והיום, שוב, אותם השירים עם נהג אחר, אז או שנהגי הקו ממש מתים על רוקסט (זוכר להם את הסלואו הראשון של כיתה ז') או שסתם הם משאירים את הדיסק בפנים ושהנוסעים יישאו בתוצאות. אנא רחמו עלינו, לפעמים מהנסיעה נותר לנו רק דבר אחד- הרצון שתחלישו.

על המשמר

פעם, כשדיברו על "שמירה" התכוונו להגנה על המולדת. אחד הארגונים הציוניים החשובים ביותר כינה את עצמו "השומר". אח"כ כשאמרו על מישהו שהוא "שומר" התכוונו לזה שהוא שומר על עצמו. על אורך חיים בריא, חדר כושר, דיאטה, תזונה וכו'.

בימינו לשמור זה אומר רק דבר אחד - לשמור את מה שעשית לפני רגע על המחשב שלך. לא שמרת, הכל מתאייד. אתה יכול להיות מוכשר, יצירתי, חרוץ, שקדן, לומד עצמאית ומה לא...אבל אם לא תזכור לשמור, אתה צפוי לשעות של תסכול, הטחת הראש בשולחן, ניסיונות נואשים לשחזור ומועקה הקשורה למושג 'עבודה סיזיפית' שלהרגשתך הומצא מחדש ובמיוחד עבורך.

אני, בתור אחד שמרבה לשכוח, לא יכול לזכור לעשות את כל מה שאני צריך לעשות על המחשב, גם לעשות את זה כמו שצריך וגם תוך כדי לזכור את עניין השמירה החמקמק הזה. בשביל אנשים כמוני הומצאה השמירה האוטומטית כל כמה שניות, רק חבל שהיא לא חלה על כל פעולה מחשבית.

אני שוקד בימים אלו על בניית אתר אינטרנט משלי. חוויה שכל אדם בימינו צפוי לעבור בשלב זה או אחר של חייו. אתה יושב ומזין תוכן במחשב - תמונות, טקסטים, קישורים ועוד הגיגים חד פעמיים שחשבת עליהם ברגע מסוים ונדמה לך שמהרגע שתכתוב אותם הם קיימים לנצח. ממש כמו על הנייר בחוזה הבלתי כתוב שבינך לבין עטים, עפרונות ודפים.

לא כך לגבי המחשב. למרות שבאופן אינסטינקטיבי אתה אוהב את המחשב שלך (אפילו מאוד), הוא עלול לבגוד בך ברגע האמת - להיתקע, להיכבות או לעשות פעולות מוזרות כנגד רצונך ועוד אלף ואחד דברים בלתי מובנים ובלתי הגיוניים שהוא סוגר בינו לבין עצמו ולא משתף אותך בשיקולים.

אומנם, יש מגוון פתרונות. לדוגמא, אפשר לשמור את התוכן על חומרה כלשהי. דיסק און-קי או כונן קשיח, רק שאז יש בעיה אחרת. אתה אמור לחשוב איפה לשמור אותם בבית. לעתים השמירה מצליחה, אבל לזכור היכן שמרת את אותם חפצים מחשביים בלתי אסתטיים ויקרים מפז, זה כבר למעלה ממך.

אפשרות אחרת היא השמירה האינטרנטית - במייל, בענן וירטואלי או על גבי הבלוג שלך. רק שגם פעולות אלו תלויות בנכונות המחשב שלך לפעול כרצונך וביכולת שלך לזכור לשמור וחזרנו לאותה בעיה.

בקיצור, נושא השמירה הפך מנושא לאומי למצוקה אישית ולנושא מכונן בחיינו בעל כורחנו, וכמו אז גם היום, נותר לנו לעמוד על המשמר ולקוות לטוב.      

הכביסה המלוכלכת

מהרגע שנולדו לי ילדים (יותר נכון הם נולדו לאשתי ואני לוקח קרדיט) הבנתי שמה שאני עושה בחיי מצטמצם לשתי מלאכות יד עיקריות - כביסה וכלים. 

אפשר בעצם לכנות אותם "מפעל הכביסה" ו"מפעל שטיפת הכלים", שהרי הביקושים תמיד עולים על הייצור- כמה שאתה משקיע, תמיד יש עוד ועוד בגדים שמתכרבלים לך בסל הכביסה העומד להתפקע ומגדל הכלים בכיור בונה את עצמו בכל יום מחדש.

בכדי להתמודד עם התופעה התובענית הזו אני נוקט במספר גישות-

1. התעלמות - תמיד ישנה אפשרות שזה איכשהו יסתדר בסוף, מישהו ישבר או יקבל מצב רוח התנדבותי ויעשה את העבודה במקומך, או אולי הילדים ילכלכו קצת פחות בגדים והמצב לא יהיה כל כך נורא בסופו של דבר. אולי נאכל בחוץ ?

2. לשים סוף לאינסוף - להיכנס בראבק לעבודה מאומצת ולנסות לחסל את הכלים/כביסה ויחד עם זאת להדחיק את העובדה שיהיו שם המון מהם גם מחר. בכך ניתן להנות מכמה רגעי סיפוק קצרים ולעתים גם למילה טובה מאשתך על זה שאתה גבר מסייע.

3. לפנטז על היום שהילדים יגיעו לגיל 20 - זה עובד תמיד !  בכל מיני הקשרים. אבל קרוב לוודאי שברקע תשמע איזה בכי מצדם שמחזיר אותך ישר למציאות.

בקיצור, ההתמודדות עם התופעה גוררת איתה ממדים שונים של הדחקה או בריחה מהמציאות. ואז אתה עומד חולמני באמצע הבית ושואל את עצמך למה יש לך ילדים ולמה נכנסת לחדר הזה בדיוק? על מה חשבת לפני 5 דקות? נזכרת במשהו חשוב לפני כמה דקות והנה שוב שכחת אותו.


אצל נשים, המעבר להורות בא כבר עם כל ההקלות הדרושות: טפשת הריון, ואחריה לידה שמבלבלת את כל המערכת הקוגניטיבית, ואחר כך אינסוף דאגות אימהיות שזוכות לאמפתיה מכל הסביבה והדברים ידועים.

אצלנו הגברים, אין תירוצים. אנחנו חולמים, שוכחים, בורחים למחשב, לאייפון,  מדחיקים, מפנטזים, אבודים בבית בכל מיני רגעים, ואין לנו תירוץ. עד שנחשוב על משהו, כבר תגיע המשימה הבאה.

תמונה של גבר מפעם 

  

טבעוני אבל לא

אנחנו הטבעונים קרציות. מהרגע שבשר/חלב/דגים/דבש/נהנתנות/חיים יצאו מהתמונה, אנחנו לא מפסיקים לדבר על אוכל, מה צריך לאכול, מה אנחנו אוכלים ולא אוכלים. הרצאות וחפירות. כן, גם אני טבעוני מהטרנד האחרון. לא האמנתי על עצמי, אבל הטרנד תפס אותי לא מוכן. כן, ראיתי את ההרצאה, כן , זה שכנע אותי, כן, הייתי מוכן לוותר על כל מה שאני מכיר באוכל ולהיכנס להרפתקאות של חומוסים, חובזות, בישולים אין קץ הרבה וחירפון מתמשך של שעות רעב ומבטים נוגים אל המקרר שנשאר בשלו ,שותק ונושם, כמו מישהו שיושב לידך באוטובוס וחבל.


אני אומנם טבעוני אבל הטבעונות מעצבנת אותי. למה? מניחים עלי שאני מסיונר, שאני ביקורתי על כל העולם, שאני בז לכל מי שלא עומד בסטנדרט המוסרי שהצבתי לעצמי ולא כך @#$%#$%^&*, ינעל העולם. אני חייב להבהיר כמה דברים על עצמי:

אני טבעוני אבל לא תמהוני
אני טבעוני אבל די עצבני
אני טבעוני אבל לא קשקשני
אני טבעוני אבל לא נדנדני
אני טבעוני די נוטה לצמחוני
אני טבעוני אבל לא קטנוני
אני טבעוני (אולי זה זמני)
אני טבעוני רק לא טבעונאי(למי שלא מכיר זה אלה שאוכלים רק חי-raw food)
אני טבעוני מהצד שני
אני טבעוני לא כל כך רציני
אני טבעוני, לא מחבק עצים, טבעוני.  

מקווה שלא יצאתי קרציה בעצמי.