יום ראשון, 27 בינואר 2013

הכביסה המלוכלכת


מהרגע שנולדו לי ילדים (יותר נכון הם נולדו לאשתי ואני לוקח קרדיט) הבנתי שמה שאני עושה בחיי מצטמצם לשתי מלאכות יד עיקריות - כביסה וכלים. 

אפשר בעצם לכנות אותם "מפעל הכביסה" ו"מפעל שטיפת הכלים", שהרי הביקושים תמיד עולים על הייצור- כמה שאתה משקיע, תמיד יש עוד ועוד בגדים שמתכרבלים לך בסל הכביסה העומד להתפקע ומגדל הכלים בכיור בונה את עצמו בכל יום מחדש.

בכדי להתמודד עם התופעה התובענית הזו אני נוקט במספר גישות-

1. התעלמות - תמיד ישנה אפשרות שזה איכשהו יסתדר בסוף, מישהו ישבר או יקבל מצב רוח התנדבותי ויעשה את העבודה במקומך, או אולי הילדים ילכלכו קצת פחות בגדים והמצב לא יהיה כל כך נורא בסופו של דבר. אולי נאכל בחוץ ?

2. לשים סוף לאינסוף - להיכנס בראבק לעבודה מאומצת ולנסות לחסל את הכלים/כביסה ויחד עם זאת להדחיק את העובדה שיהיו שם המון מהם גם מחר. בכך ניתן להנות מכמה רגעי סיפוק קצרים ולעתים גם למילה טובה מאשתך על זה שאתה גבר מסייע.

3. לפנטז על היום שהילדים יגיעו לגיל 20 - זה עובד תמיד !  בכל מיני הקשרים. אבל קרוב לוודאי שברקע תשמע איזה בכי מצדם שמחזיר אותך ישר למציאות.

בקיצור, ההתמודדות עם התופעה גוררת איתה ממדים שונים של הדחקה או בריחה מהמציאות. ואז אתה עומד חולמני באמצע הבית ושואל את עצמך למה יש לך ילדים ולמה נכנסת לחדר הזה בדיוק? על מה חשבת לפני 5 דקות? נזכרת במשהו חשוב לפני כמה דקות והנה שוב שכחת אותו.


אצל נשים, המעבר להורות בא כבר עם כל ההקלות הדרושות: טפשת הריון, ואחריה לידה שמבלבלת את כל המערכת הקוגניטיבית, ואחר כך אינסוף דאגות אימהיות שזוכות לאמפתיה מכל הסביבה והדברים ידועים.

אצלנו הגברים, אין תירוצים. אנחנו חולמים, שוכחים, בורחים למחשב, לאייפון,  מדחיקים, מפנטזים, אבודים בבית בכל מיני רגעים, ואין לנו תירוץ. עד שנחשוב על משהו, כבר תגיע המשימה הבאה.



תמונה של גבר מפעם 
  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה