אבל׳ה

בתור אבא אתה נמדד ברגעים שהילדים איתך לבד. לכאורה גם אתה הורה בדיוק כמו אשתך. אבל באינסטינקט אני נבהל.

המשפט הזה- ״ אתה יודע שאתה אתם לבד מחר?״

אני אומר לעצמי - מה קורה לך? אתה אמור להיות הגבר החדש. למדת חינוך באוניברסיטה שלא לומר פמיניזם ומגדר.

האידיאלוגיות היפות מתרסקות במבחן המציאות כשאתה אומר לעצמך - לא נורא, תמיד יש את הסרטים ביוטיוב שיצילו אותי ובמקרי חירום אמיתיים ״ספר הג׳ונגל״ באורך מלא.

זה נכון שגם עם אמא שלהם הם צופים לפעמים, אבל איתי זה בכל זאת מרגיש כמו כשלון. כשהמפתחות מצלצלים בדלת והיא חוזרת אני חוזר לנשום רגיל. נכון שאני אמור להיות המבוגר האחראי, אבל גם אני זקוק שאמא כבר תחזור.

חולים על בריאות

בריאות בימנו זו לא שאיפה לאורך חיים, זהו פתרון אכסיסטנציאלי. היום אם אתה אוכל לא בריא כאילו עברת על אחת מעשרת הדיברות. היית במקדונלדס, חטאת כלפי החברה, האכלת את ילדיך ביסלי- אינך ראוי להיות הורה. ואני עוד אחד שמכור תקופות ארוכות לקולה- איך אני אמור להסתובב ברחובות בראש מורם.

טרנד הבריאות תוקף אותי בכל מקום ואני לא מדבר על הנבטוטים הכבדים, אלא עלינו, האנשים הרגילים שמנסים לגמור את היום שפויים בכוחות עצמנו.

והנה ככה בלי ששמתי לב גם אני בפנים. לפני שנתיים ראיתי את הסרט על ההוא שאכל מקדונלדס חודש שלם וכמעט קיפח את חייו במטרה להוכיח את מה שידענו והעדפנו להדחיק - הצ'יזבורגר המדהים הזה הוא רעל מתקדם. אלוהים מתגלה ומתנקם באוכלי בשר עם גבינה.

אבל מה שתפס אותי בסרט הזה, היה לאו דווקא ההוכחות על רשעותם של יצרני המזון המהיר. ראיינו שם עשרות תזונאים והם אמרו דבר מעניין שלא כל כך נותנים עליו את הדעת והוא- פעילות גופנית משמעותית יותר מהקפדה תזונתית חמורה ככל שתהיה.

דווקא משהו בעצלנות שלי התעורר שם, כי בעצם אני לא חייב להשקיע בתזונה שלי. אפשר לתקוף את זה ממקום אחר- לרוץ.

בעוד שבוע אני מתעתד לרוץ את חצי המרתון הראשון בחיי. אני יודע, זה לא מאוד רחוק מאלו שקונים אורגני ומרגישים שהם ניצחו את העולם. אבל לפחות אני מרשה לעצמי איזה צ׳יזבורגר מידי פעם. ובלעדיו, החיים קצת פחות מרגשים.