בדידותו של הרץ עם הבגדים הלא הדוקים

10.5.10

אנו מדברים פה על תופעה לא צפויה. לעיתים קורה שאדם מחליט ברגע אחד שכדאי שלהיות בריא וזה דבר חיובי. ושיכול להיות שכדאי להשקיע בזה באמת. לכל אחד זה יכול לקרות מסיבות אחרות: אחדים נתקפים במחלת הבריאות בהקשר של הגיל שלהם, אחרים רואים בבריאות משימת חיים כהתקפת נגד עולם תעשיית המזון, ואילו אני ישבתי לתומי בביתי החדש בבקעה, ירושלים וראיתי סרט תעמולתי נגד חברת מק'דונלדס ועל נזקי האכילה הרבים מספור בגן העדן הגהנומי שבשערו האות M הצהובה המתנוססת בראשי חוצות.

לא, אל דאגה, לא הפכתי למטיפן בריאות, גם לא ללוחם חירות למען תזונה בריאה ומודעת יותר. מבין כל ההערות הציניות והמראות מעוררי הגועל של המשתתף בסרט נאמרה הערת אגב שתפסה את תשומת ליבי : "תזונאים רבים מציינים כי פעילות ספורטיבית קבועה מסייעת לשמור על הבריאות במידה רבה יותר משמירה על דיאטה זו או אחרת" פתאום זה תפס אותי. החלטתי להפוך את הספורט בחיי לתחביב קבוע בדמות ריצות לילה לטווחים ארוכים. בהדרגה הגדלתי את הטווחים עד שהגעתי למצב שלי היום (חודש אחרי) עם 3-4 ריצות בשבוע למרחק של 4.5 ק"מ. (אחדים מכם תופסים עכשיו את הראש- איך נפלו גיבורים)

אה-מה-מה, אתה מתחיל לרוץ ומגלה שזה ממש כיף....אתה רץ עוד ועוד וכל פעם מרגיש יותר טוב עם עצמך על הישגיך כי רבים, אבל פתאום זה מתחיל לכאוב בקרסול ואתה נפצע- ככה זה עם ספורט - נפצעים. אבל אם תחביב אז כבר עד הסוף. קבלו את שיטת Rice לנקע בקרסול

R מנוחה

I קרח

C לחץ בדמות תחבושת אלסטית

E הרמה

אני יושב לי עם הקרח והרגל מורמת ומרגיש מרומה, זה היה אמור להבריא לי את כל המערכות והנה אני יושב באותה צורה ולא זז ממקומי ובטח לא רץ. בהיותי לא יכול לזוז התחלתי חוקר את מבנה הקרסול שלי וגיליתי שבקרסול שלי יש כמה רצועות עדינות המחברות את הרגל לכף ואלו הן עדינות ביותר ושעומסים עליהן הן מרגישות את זה מיד. הכל נראה מתוחכם וגאוני (סחטיין על האבולוציה) אתה יושב קצת על המחשב ומגלה שלרוץ זה לא תחביב זול ופשוט. תכניות הריצה הקיימות באינטרנט מדברות על מושג שהיה לי חדש ותוקפני - "דופק מטרה" חישוב מתמטי לבוגרי 3 יח"ל מספיק והנה אתה מגלה את המספר הנכסף. אבל איך מודדים אותו - זה כבר אומנות שעולה 1000 תקילין לחסכנים וכמה אלפי זוזים למי שרוצה לדעת גם את מרחק הריצה, בקיצור למשוגעים.

טוב זה כבר מוגזם, אבל אם זה תחביב אז צריך גם לפגוש אותו בחביבותו- נרשמתי למרתון ת"א. אל תבינו לא נכון אני לא רץ את המרתון, גם לא את ריצת החצי מרתון וגם לא את ריצת ה10 ק"מ. למתחילים כמוני המציאו ריצה למען ההרגשה הטובה - ריצת 10% ממרתון 4.2 ק"מ אתה גם יכול לסיים את זה וגם להגיד שהשתתפת במרתון ת"א בלי להיות פסיכופט אמיתי. ביום שישי הקרוב זה מתקיים בשד' רוקח. ומה אני אגיד- להופיע שם זה כמו להיות מרגל בארץ זרה, אדם שהוזמן למסיבה בטעות ולאף אחד לא נעים להגיד. ככה מרגיש ירושלמי בת"א.

פטריה קטנה, ההתמכרות החדשה לקוקה-קולה והמעבר דירה

מאז שאני זוכר את עצמי, הדרך האמתית שבה נפתרו מצוקותי הגופניות הייתה הפנייה לארון התרופות של אמא שלי. למעשה אף פעם לא ראיתי את "הארון" אבל כנראה שמדובר במיני-סופר-פארם אשר מכיל בתוכו מזור לכל בעיה אפשרית שתתקל בה. למשל :

לאחרונה שמתי לב שמעט היובש שהצטבר לי בפינת האף אינו יובש אלא פטריונת קטנה ביותר שהתמקמה לי על הפרצוף בדמות בהרת קלה. למזלי אנני מתגלח באופן סדיר, כך שהשפם מסתיר הרבה ממנה. בעיות כאלו הן בעיות עתיקות ביותר בתולדות האנושות ובעבר התייחסו אליהן בחומרה יתירה. ידוע לדוגמא כי ספר ויקרא מרחיב ביתר פירוט את מצוקות העור שאותן יכול לחוות האדם בחייו ומציע לו דרך דתית להתמודד :

" אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.[...] וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים. [...] וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. (ויקרא יג' 1-8)

במילים פשוטות- אם הייתה לך בעיית עור היית צריך ללכת לאהרן הכהן או לאחד מבניו ואז הם היו צריכים לבדוק את הבעיה ולראות עד כמה זה מגעיל ועמוק אצלך- אם זה לא היה נורא, אז היו מכניסים אותך להסגר שבוע ואז משחררים אותך לאחר מקלחת תחת ההגדרה "טהור" . ואם לא, אכלת אותה - אתה "טמא" : יש לך עוד סדרה של הסגרים והכל מסתבך. התנ"ך מציע בהמשך הפרק גם עזרה בנושא הפרשות מגעילות שיוצאות מהגוף כתוצאה מהפצעים, אבל על כך נרחיב בפעם אחרת...

אצל אמא שלי הדבר הרבה יותר פשוט- אתה מציג את הבעיה והיא מביאה לך את המשחה או את התרופה שאותה אתה צריך. לאחר שבוע שבו ניסיתי למרוח כל תכשיר אפשרי שהיה לי בבית על אותה הפטריה (כולל התכשירים והמשחות של אדם) שלפה אמי באחת את המשחה שהוצפנה במקרר ותוך מספר שעות זה נעלם כלעומת שבא- מה היה אומר על זה אהרן הכהן וגם הבוס שמינה אותו. תודה אמא.

המצולמת היא לא אמא שלי- התמונה להמחשה בלבד.

התמכרות לקולה -

לאחרונה אני מגלה על עצמי שאנני יכול לברוח מההתמכרויות שלי. כאשר אני מנסה לחדול מהתמכרות מגונה אחת כבר אורבת לי מעבר לפינה ההתמכרות הבאה. כאשר אתה מנסה להיגמל מעישון (כבר חצי שנה בקירוב -טפיחה עצמית על השחם) ההתמכרויות השונות תוקפות אותך מכל עבר ומפצות על ההתמכרות ממנה אתה מנסה להיגמל. תחת כותרת אחת, ניתן לשים את ההתמכרויות החדשות כ"התמכרות לדברים מתוקים" אבל מאוד ברור שזה סיפור כיסוי להתמכרות האמיתית והקשה מכל - קוקה- קולה. אני עובר ליד המדף של הקולות בסופר ונהיה לי צמרמורת קלה מלווה בהתרגשויות ושמחה משונה בכל הגוף. אני ניגש אל ארון הקודש ומגלה להפתעתי שהזהב השחור הזה עולה 5.5 ש"ח לבקבוק . שמעתם טוב 5 וחצי ש"ח !!!! (לאחרונה העלו ל5.80 אבל מי סופר) כל כך זול - שאני לא אקנה. קניתי שניים. מהרגע שהקולות שוכבות שקטות במקרר, החוסר שקט מתחיל לחלחל בי. אני מחשב בזהירות את צעדי שכן אסור לי להתנפל על זה ישר ולגמור את הכל בבת אחת. בלי שיצאו שעתיים כבר אני מבין ששתתי 3 כוסות והגוף מגיב כאילו בלעתי כדור אקסטה (לא שאני יודע מניסיון אישי). אני נמרץ, שמח ומוכן לכל משימה. מהרגע הזה מתחיל שלב הפיתוי האמיתי- את המכסה היומית עברתי מזמן אבל מה יקרה אם אני אשתה עוד שלוק אחד...וכך הלאה. תוך יומיים מתחסלות הקולות, כאשר לקראת הסוף אתה לוקח קצת קצת כדי שלא ייגמר. ואז זה נגמר. אתה יושב בבית וקשה לך. אין לך קולה, וכל תחליף עלוב אחר רק מדגיש לך כמה אתה אוהב את זה, ואתה מתחיל להזות ולדמיין את אותם רגעים מופלאים שהגזים התפצפצו לך על החך והלשון.

מעבר דירה -

הקושי של המעבר הוא בלתי ניתן לתיאור. חוסר שינה בלילות שלפני, המובילים נוגעים לך בדברים, אתה מתעורר בבוקר בדירה החדשה ולא יודע איפה אתה. זה נורא. אני עוד הייתי שנה מחיי מוביל דירות מדופלם בניו יורק העיר הגדולה. אז אני אמור להכיר את הנושא מקרוב. שם עוברים דירה בשביל הכיף, סתם שיהיה מעניין, או בשביל 50 $ פחות בשכר דירה (שמתקזזים עם המחיר המופקע של המעבר אבל לא ניכנס לזה) ובכל זאת אין מה להשוות. שם יעשו לך הצגה של מעבר ותרגיש מלך העולם. פה הערבים זורקים לך את הדברים מול העיניים ואתה נמצא במצב האנושי המסובך ביותר בעיקר מבחינת הגבריות שלך. אתה חסר אונים וישע מול חבורת ערבים חסונים. הם עושים ככל העולה על רוחם עם חפציך היקרים ואילו אתה עומד מנגד וסופר שטרות של מאות ואלפים של שקלים שאותם אתה תתן להם בהכנעה עם חיוך מריר מרוח על פניך ותגיד להם תודה בנימוס כי אתה אשכנזי מחונך. בתוכך מתחוללת סערה רגשית מלווה בהתקפי חרדה קלים עד בינוניים אבל אתה שומר על הפאסון והנימוס. אחרי הכל אתה הגבר בבית.

מה, אנחנו עוזרים להם להתפרנס.... אם זה לא יעשה שלום אז מה יעשה.

כמה דברים שהצטברו

כמה דברים שאני סוחב אותם כבר איזה זמן ולא קיבלו יחס :

1. דכדוך קל-

כשאתה בדיכאון אתה עובר תקופה מאוד מיוחדת עם עצמך : אתה נכנס למיטה ומתלטף עם עצמך על היותך האדם המסכן ביותר עלי אדמות, קורבן של החיים. נכון לצטט בהקשר זה מתוך ספר הילדים "שמוליקיפוד" של כוש (ט.כרמי):

"גדי חלה (עאלק), הוא שכב במיטה ואמר לעצמו, כמה עצוב לי, לחברים שלי אסור לבקר אותי . אני חולה-אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג'מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי."

אבל, כשיש לך דכדוך קל אתה בתסכול. אתה מרגיש שאין לך הזכות להתלונן כי בטח כולם מרגישים ככה. מעבר לזה אתה בתחושות אשמה כי בטוח יש אנשים שסובלים יותר. אתה תקוע עם הדכדוך הקל שמלווה אותך כל היום ואין לך מה לעשות איתו. אף אחד גם לא נותן לך פתרון לבעיה שלך כי מבחינת העולם אין לך ממש בעיה. הדכדוך הקל כמוהו ככאב השיניים הקטן שעדיין לא מצדיק ללכת לרופא השיניים, הוא איתך דבוק כמו שיר מעצבן ואינך מצליח להיפטר ממנו. אתה שואל את עצמך האם הוא תמיד נמצא או שיש רגעים שהוא עוזב אותך לפעמים. אתה רוצה לומר לו: "סליחה, אולי תרפה, מה, אין לי עוד דברים בחיים חוץ מלסחוב אותך איתי כל היום".

2. הגירוד הנוירולוגי-

התופעה היא ללא ספק ייחודית. אני עוד לא הכרתי אנשים עם הבעיה הזאת והיא מצדיקה מחקר שכנראה עוד לא התקיים בנושא. לפני כשנה לערך, פניתי לרופאת המשפחה שלי עם בעיה מעצבנת במיוחד- גירוד בלתי פוסק בכפות הרגלים שלי. הרופאה הסתכלה על כופת הרגלים , חייכה ואמרה שאין שום בעיה. (אין דבר יותר מעצבן מזה שאומרים שאין שום בעיה, כי אם לא הייתה שום בעיה לא הייתה משקיע זמן ובא מלכתחילה) בכל מקרה, היא אמרה שישנה אפשרות שהגירוד אינו נובע מבעיה פיסית ברגליים כדוגמת פטריות או עור יבש, אלא בגלל שהמוח שולח פקודה לרגלים כאילו יש גירוד כאשר למעשה אין לכך שום סיבה אמיתית. הבטתי ברופאה בפנים מבולבלות, היא אמרה שזה נקרא "גירוד נוירולוגי" ושזה קורה לפעמים וזה בדרך כלל עובר או שלא, אבל מה שבטוח הוא שאין לכך תרופה- פשוט לגרד אם זה מגרד. תודו שזה קצת יותר מידי לבן אדם להתמודד איתו.

3. צינון-

הצינון הוא עבורי חוויית חיים מכוננת. רוב בני האדם בעולם נולדו עם שני שקדים. אני נולדתי עם שלושה. המשמעות המעשית של העניין היא שאתה נבחרת להיות ה"ילד-מלא- בנזלת" מכל ילדי הגן. אינך נושם באופן סדיר דרך האף ונראה לך שזה נורמלי. שני שובלים קטנים מצטיירים מתחת לנחיריך קבוע (טוב, אני מפסיק). העניין הוא שניתוח להוצאת השקד השלישי הוא דבר שהיה מסובך יחסית בתקופה שהייתי ילד וגם לא הציגו סיכויי החלמה טובים ושיפור במצב לא הובטח, אז החליטו לא לחתוך את הגוף. ככל שהאדם מתבגר גופו מתרגל להימצאות השקד השלישי בגוף, הצינון פוחת ובהדרגה אתה מתחיל להפוך לאדם נורמלי יחסית. טראומת הילדות והצלקת הנפשית נשארת כמובן ואתה מרגיש שהצינון הכריז נגדך מלחמה אישית. מאז, כאשר אתה נתקף צינון, בתקופות המעבר ובחורף, את חש רגרסיה חזקה אל הילדות המוקדמת והלא מוקדמת: אל ההתבדחויות על חשבונך מאחורי הגב, אל גליל נייר הטואלט שהיה מתחסל אחת לשיעור, אל הנשימות הכבדות דרך הפה. כל אלו נותנים לצינון איזה משמעות נוספת המביאה איתה גם דכדוך קל.

אם מישהו רוצה להגיב, אשמח.

פתיחת הבלוג

4.3.2010 ירושלים. בבית.


זוהי תחילתו של הבלוג שלי. אין לי עדיין מושג איך זה עובד אבל כך זה מתחיל- כגישוש באפילה. כרגע אף אחד עדיין לא יודע על קיומו של הבלוג שלי אז אני למעשה כותב אותו לעצמי.

מטרתו של הבלוג היא קודם כל לשמש כמרחב שבו יהיה לי את האפשרות להתבטא באופן מלא ככל שארצה על הנושא החביב עלי מכל- המחלות שלי. לכך אקדיש פינה מיוחדת ויהיה ניתן לעקוב אחרי מצבי הבריאותי כולל בעיות קלות שלא זוכות לטיפול מיוחד אבל די חשוב לי שיהיה תיעוד שלהם כולל התקפי חרדה ותופעות פסיכו-פיסיות שונות. אנסה למצות את מירב יכולותי הטכנולוגיות המוגבלות לשם הוספת תמונות של המחלות כלומר תמונות שלי חולה ואיברים דואבים ספציפיים.

מטרת המשנה של הבלוג היא כמובן להקל על שלי שהיא כרגע הכתובת העיקרית של התלונות הרפואיות שלי וזה דבר בעייתי משום שהיא כמובן בעלת זכות קדימה בנושא מכיוון שהיא בהריון.

אני חושב שההקדמות הנוספות מיותרות אז ניגש לעצם העניין

1) כאבים בברכיים

נושא חשוב וכאוב אשר התחיל סוף סוף להיות מטופל אצל ד"ר מיכאל מיכאלביץ' (יש כזה רופא ואתם יכולים לבדוק אותי- מרפאת מקור ברוך, אורטופדיה). הרופא המציא מרשם לכדורים ענקיים בשם "אטופן" שעזרו אם כי לא באופן מלא ועדיין יש תחושה שהסיפור עוד לא לגמרי מאחורי. ההשערה שלי ושל שלי נכון להיום כי הכאבים הופיעו בגלל ריבוי המדרגות העולות לדירתנו(סיבה שהרופא שלל אותה וטען כי זה יכול לקרות מסיבות שונות וכי אין לנו דרך לדעת מהן- מוזר).

הברכיים המדוברות

2) אפטה ענקית בלשון -

אני יודע שזה נשמע מגעיל אבל זה בעיקר כואב. האפטות מופיעות אצלי מידי פעם בקטן וזה די מעצבן אבל עובר ממש מהר במידה ומשתמשים בתמצית ציפורני חתול- או בשם המוכר יותר- קלנדולה. הפעם זה היה ענק ובמקום אסטרטגי בצד התחתון של הלשון ומאחורה כלומר בבסיסה. הרפואה הקונבנציולנלית (כלומר רופאת המשפחה שלנו- ד"ר גריידינגר ממרפאת מטודלה, רחביה) הרימה ידיים נוכח התופעה וביקשה להמתין בסבלנות עד יעבור זעם. הרפואה המשלימה (היינו סמי ודבי המכונה הד"ר - שניהם משתייכים לדת האורגנית הירושלמית הסוגדת לאל "נבטוט" ) נענו לאתגר והמליצו על מיץ עשב חיטה, ושמן עץ התה לחליטה וגרגור בלבד. מיץ עשב החיטה והקלנדולה יחדיו עשו רושם ששיתפו פעולה יחד ועשו עבודה טובה אם כי אין לדעת אם בכל מקרה האפטה הייתה עוברת מעצמה באותו הקצב.

תמונה של הלשון כשהיא כבר בריאה המיקום היה מאחור כלפי מטה

נראה לי שזה מספיק להתחלה

לירן