1. דכדוך קל-
כשאתה בדיכאון אתה עובר תקופה מאוד מיוחדת עם עצמך : אתה נכנס למיטה ומתלטף עם עצמך על היותך האדם המסכן ביותר עלי אדמות, קורבן של החיים. נכון לצטט בהקשר זה מתוך ספר הילדים "שמוליקיפוד" של כוש (ט.כרמי):
"גדי חלה (עאלק), הוא שכב במיטה ואמר לעצמו, כמה עצוב לי, לחברים שלי אסור לבקר אותי . אני חולה-אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג'מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי."
אבל, כשיש לך דכדוך קל אתה בתסכול. אתה מרגיש שאין לך הזכות להתלונן כי בטח כולם מרגישים ככה. מעבר לזה אתה בתחושות אשמה כי בטוח יש אנשים שסובלים יותר. אתה תקוע עם הדכדוך הקל שמלווה אותך כל היום ואין לך מה לעשות איתו. אף אחד גם לא נותן לך פתרון לבעיה שלך כי מבחינת העולם אין לך ממש בעיה. הדכדוך הקל כמוהו ככאב השיניים הקטן שעדיין לא מצדיק ללכת לרופא השיניים, הוא איתך דבוק כמו שיר מעצבן ואינך מצליח להיפטר ממנו. אתה שואל את עצמך האם הוא תמיד נמצא או שיש רגעים שהוא עוזב אותך לפעמים. אתה רוצה לומר לו: "סליחה, אולי תרפה, מה, אין לי עוד דברים בחיים חוץ מלסחוב אותך איתי כל היום".
2. הגירוד הנוירולוגי-
התופעה היא ללא ספק ייחודית. אני עוד לא הכרתי אנשים עם הבעיה הזאת והיא מצדיקה מחקר שכנראה עוד לא התקיים בנושא. לפני כשנה לערך, פניתי לרופאת המשפחה שלי עם בעיה מעצבנת במיוחד- גירוד בלתי פוסק בכפות הרגלים שלי. הרופאה הסתכלה על כופת הרגלים , חייכה ואמרה שאין שום בעיה. (אין דבר יותר מעצבן מזה שאומרים שאין שום בעיה, כי אם לא הייתה שום בעיה לא הייתה משקיע זמן ובא מלכתחילה) בכל מקרה, היא אמרה שישנה אפשרות שהגירוד אינו נובע מבעיה פיסית ברגליים כדוגמת פטריות או עור יבש, אלא בגלל שהמוח שולח פקודה לרגלים כאילו יש גירוד כאשר למעשה אין לכך שום סיבה אמיתית. הבטתי ברופאה בפנים מבולבלות, היא אמרה שזה נקרא "גירוד נוירולוגי" ושזה קורה לפעמים וזה בדרך כלל עובר או שלא, אבל מה שבטוח הוא שאין לכך תרופה- פשוט לגרד אם זה מגרד. תודו שזה קצת יותר מידי לבן אדם להתמודד איתו.
3. צינון-
הצינון הוא עבורי חוויית חיים מכוננת. רוב בני האדם בעולם נולדו עם שני שקדים. אני נולדתי עם שלושה. המשמעות המעשית של העניין היא שאתה נבחרת להיות ה"ילד-מלא- בנזלת" מכל ילדי הגן. אינך נושם באופן סדיר דרך האף ונראה לך שזה נורמלי. שני שובלים קטנים מצטיירים מתחת לנחיריך קבוע (טוב, אני מפסיק). העניין הוא שניתוח להוצאת השקד השלישי הוא דבר שהיה מסובך יחסית בתקופה שהייתי ילד וגם לא הציגו סיכויי החלמה טובים ושיפור במצב לא הובטח, אז החליטו לא לחתוך את הגוף. ככל שהאדם מתבגר גופו מתרגל להימצאות השקד השלישי בגוף, הצינון פוחת ובהדרגה אתה מתחיל להפוך לאדם נורמלי יחסית. טראומת הילדות והצלקת הנפשית נשארת כמובן ואתה מרגיש שהצינון הכריז נגדך מלחמה אישית. מאז, כאשר אתה נתקף צינון, בתקופות המעבר ובחורף, את חש רגרסיה חזקה אל הילדות המוקדמת והלא מוקדמת: אל ההתבדחויות על חשבונך מאחורי הגב, אל גליל נייר הטואלט שהיה מתחסל אחת לשיעור, אל הנשימות הכבדות דרך הפה. כל אלו נותנים לצינון איזה משמעות נוספת המביאה איתה גם דכדוך קל.
אם מישהו רוצה להגיב, אשמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה