הרגיש שורד

השושלת האבולוציונית המשפחתית שלי מעמידה בשאלה ובספק את תאוריית האבולוציה של דארווין. אצלנו ״הרגיש שורד״ כמה שיותר רגיש יותר טוב. הולך ורגיש הדור.

אם אצל סבתי יש הצטננויות קלות ואצל אמי כבדות, אצלי כבר מופיע שקד שלישי שגורם לי לחסל גליל נייר טואלט לשעה בעונת החורף. ועוד לא דיברנו על האביב. הו, האביב. תקופה נפלאה של לידה מחדש ושירת ציפורים. רנסנס של הטבע. העולם מתעורר מחדש לאחר שנת החורף הארוכה ומעיר בגופי את כל השדים שהתחבאו בגנים שלי במהלך הדורות.

ריצ׳רד דוקינס כותב בספרו ״הגן האנוכי״ כי כל קיומנו האנושי מסתכם לגנים שמעוניינים להתקדם אבולוציונית. ואני שואל אותם לאן?

במיוחד אתם, גנים יהודים ייחודיים, שצמחו באשכנז הקרה והרחוקה. עברתם תלאות ופוגרומים, שרדתם את השואה ואת שירת הגבעטרון. מה המסר שלכם לדור העתיד? איך הוא אמור להתמודד עם החיים. עם הים, האוויר ובעיקר היבשה?

זיכרון גורלי

מה רציתי לכתוב? אה כן, תראו, אם היה נדמה לכם שעומד לפניכם אדם רגיל- טעיתם! יש לי את כל האיברים הדרושים לתפקוד וגם הכרה שניתן להגדיר אותה שפויה. אבל המערכת מלאה בבאגים ברמה כזאת שמישהו אמור לשלוח אותי חזרה ליצרן ולשאול אותו- למה המוח שלו לא עובד כמו שצריך?

אתם רואים אותי ואולי שואלים את עצמכם - למה הוא לא זוכר את מה שאמרתי לו אתמול? הוא לא מקשיב לי? הוא לא מחבב אותי? אני לא משמעותי בשבילו?

ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר כי ההיפך הוא הנכון. תאמינו לי. אני תקוע במצב שגם אחרי שאנחנו מכירים חודשים (ואולי שנים) אני יכול לקבל בלקאווט על כל דבר שקשור בכם יקיריי.

שלום נעים מאוד, אני לירן ואתם _______ אני יודע שאמרתם לי את זה לפני שניה אבל כן, זה נעלם. קצת כמו הבחור בסרט ממנטו שהיה צריך לקעקע על עצמו זיכרונות כדי לשרוד. רק שאני גם רגיש למכאובים פיזיים אז זה לא יעבוד.

ירדתי לסיני, נסעתי פעמיים פרדס חנה-ים המלח בשתי נסיעות שונות כי הדרכון נשאר במגרה. בפעם הראשונה כשהגענו לירידות של ים המלח בנקודת קו האפס - הבנתי שאין לי דרכון. בפעם השניה נזכרתי שבשנה שעברה שכחתי את הדרכון בדיוק בנקודה הזאת ואז הבנתי שזה קרה לי שוב פעם!

נעלתי, לא נעלתי, איפה האייפון, איפה המפתחות שלי, למה אני לא יכול להתקשר אליהם. קבענו, נכון, אני לא הגעתי. הייתי צריך להתקשר ופספסתי, אני חייב לזכור לקנות תרופות אבל התאריך של המרשם כבר עבר. זה קורה כך שתמיד התודעה הנודדת והעזובה שלי, עומדת משתהה לנוכח משהו חדש שפגשה בדרכה. והוא הופך ליותר מעניין עבורה. לך תבין אותה.

אני פונה אליך תודעה יקרה,

תני לי לחיות את החיים שלי בשקט. יש לי עוד כמה דברים לעשות חוץ מלהחזיק אותך בכל הכוח כי את עוד רגע תברחי לי. תני לי את האפשרות לקיים קשר יציב עם הבריות ללא מבוכות ותסבוכות מיותרות. ללא בושה, ללא אשמה, ללא תסכול, ללא שכחה.

לגרד או לא לגרד זו השאלה

אני צריך פתרון. אני חונכתי על כך שאם מגרד לך אתה צריך להתאפק. לא לגרד, עד שהגירוד עובר מעצמו וכך להימנע ממצב שבו אתה מגרד את עצמך לדעת עד שאתה נפצע. האמת היא, שראיתי את זה קורה לאנשים מסויימים וזה בהחלט לא נעים. אשתי, שבחרה בדרך הדוניסטית יותר בחיים, טוענת שהגירוד הוא הכרחי. אם הגוף מבקש את הגירוד, איך אנחנו יכולים לא לספק לו אותו. לטענתה חוסר גירוד הוא סגפנות מיותרת.

יש אנשים שמגדילים לעשות וקונים מעין מקל בצורת כף יד שמגרד את עורם במקומות שקשה או שהם מתעצלים להגיע אליהם.

לאחרונה אני מתמודד עם בעיה קשה, שכבר סיפרתי עליה בפוסטים קודמים שכתבתי, אך היא הולכת ומחריפה והרפואה המודרנית וההומיאופטית עומדות משתאות אל מולה ולא נותנות לי פתרון. הבעיה היא שיש לי גירוד איום ונורא ברגלים אשר איננו נובע משום דבר פיזי. לא עקיצות, לא גירוי בעור- כלום. לטענת רופאת המשפחה שלי מדובר בבעיה במערכת העצבים אשר משגרת תגובה שגויה למוח כאילו יש סיבה לגירוד, כאשר למעשה הרגלים בסדר גמור. לגירוד הזה יש שם- גירוד נוירלוגי. והוא מתסכל פי כמה. מכיוון שלא ברור כמה הוא עוד עומד להחריף, מתי זה לעזאזל יגמר, והכי גרוע- מהו הפתרון ?

אם יש לכם מושג מה כדאי לעשות - אנא שתפו אותי

גברים והמהפכה הפמיניסטית

גברים ! הצטרפו למהפכה הפמיניסטית ומהר. לא, אני באמת לא מבין איפה הראש שלנו. משחקים אותה כאילו אנחנו שולטים פה במצב והנשים הן אלו שסובלות הן אומנם בהריון ובמחזור אבל אנחנו הגברים כל הזמן בהוכחות. למה אנחנו צריכים להראות כמי שנולדו עם מפתח שבדי וגריז על הידיים, לשחק אותה כאילו עשינו חניה ברוורס עוד ברחם וראינו כדורגל ביחד כזרעונים.

לפני יומיים היה אצלנו בבית מין הנדי-מן כזה שתיקן את התנור (הייתה נזילה, אובייקטיבית, לא הייתי יכול לסדר את זה לבד). איך שהוא נכנס בדלת כבר הרגשתי לא נוח. העדפתי בכלל שהוא יבוא כשאני לא נמצא. אבל מה לעשות הייתי חולה (מפתיע). הוא מתחיל לתקן ואני מתסכל על הקירות מנסה למקם את עצמי בחלל. כל הקיום שלו רק ממחיש כמה אני מיותר בבית. והוא כולו מבסוט, נותן לי חיוך של - אני מתפרנס מטיפוסים כמוך.

אתה מרגיש אשם- לא מספיק אתה לא מתקן בעצמך, אתה עוד משלם על זה כסף וגם מביך את עצמך מול אשתך. הוא שואל אותך אם זה הכל, ואתה מודה בהכנעה שלא, זה לא הכל ואם הוא כבר כאן....

אני לא מבין. מי קבע שלתקן זה גברי. אז מה אם צריך כוח לפעמים לפתוח איזה בורג. אני מוכן לבוא לעזור אם צריך. מי קבע שאנחנו צריכים להיות נווטים ולהכיר כל רחוב וצומת ראשי בכבישי הארץ. אנחנו הגברים נהיה מוכנים להתחיל לשאול אנשים ברחוב את הכתובת כשאתן הנשים לא תצפנה שנדע איפה כל מקום נמצא.

טובה הרטמן שלימדה אותי פמיניזם ומגדר באוניברסיטה הייתה תמיד שואלת בדברים האלה את השאלה הבאה : - מי אמר?

והפעם התשובה היא אבסורדית - אנחנו.

כשההתקף תוקף

כפי שכולכם יודעים, בכל מה שקשור לבלוג הזה אני נותן לגבריות שלי לנוח בצד ופשוט כותב את האמת.

כשאתה מגלה שאתה חרדתי זה כאילו בא לך בהפתעה, מה אני? חרדתי? אבל כשאתה בהודו בירח דבש, מגיע לדלהי ועל היום הראשון צועק על אשתך הטריה שאתה לא יכול לנשום ומתחיל לקרוא באובססיביות את הלונלי פלאנט כדי למצוא את הדרך המהירה לברוח ובסוף נרגע עם ההיסטוריה של העיר, זה כנראה לא יעזור. תמיד אפשר לחיות בהכחשה, רק שאם אתה בטיפול כמה שנים טובות זה כבר ממש קשה.

חרדה ודכאון הם זוג נשוי, הם אוהבים אחד את השני, מזינים אחד את השני אבל אם אתה במקרה הבית שלהם אתה חשוף לדברים איך לומר, לא תמיד נעימים. דכאון זה תחביב ישן...אבל חרדה? פתאום אתה מתחיל להריץ בראש.... פחד מטיסות, פחד שכולם ימותו, פחד שאני אמות, היפוכונדריה שמעלה גיחוך אצל רופאת המשפחה שלי, מיחושים בכל הגוף, חם לי, קר לי, איפה הדרכון ??????? אה, הנה. ולעזאזל - אל תאמינו לי- אבל יש לי גירוד נוירלוגי בשתי הרגלים ואני לא ממציא את זה ! (מי שזה חשוב לו מה זה, הכוונה שמגרד לך אבל אין לך שום בעיה פיזית, אלא עיצבית)

תודה לאלוהים ואם הוא לא קיים אז למי שהמציא את הקלונקס. מי שלא מכיר, זה הכדור לפסיכופט המתחיל- לוקח אותך בכל מצב שלא תהיה, זורק אותך למיטה ונתראה מחר אחרי 12:00. לי זה פתר הרבה בעיות בחיים, אני ממליץ בחום, אם לא זה יש עוד כמה בלי מרשם שאפשר להשיג בקלות.

לא, התקף חרדה הוא לא תחליף לפעילות ספורטיבית, אפילו שזה באמת דורש הרבה מאמץ. כן, עדיף לא לנסות לשחק אותה קשוח, כאילו קטן עליך להרוג את הגו'ק במקלחת כשאחר כך כל הלילה אתה מוכן להישבע שכל הברחשים ופרוקי הרגלים עושים אצלך מסיבה מתחת לטרניג. איי, עכשיו הם עקצו אותי.

מה שלא יהיה, שיהיה.

אלרגיה

חוסר ישע הוא מצב אנושי מתמיה בכל פעם מחדש. כך קורה שאתה נתון במצב שבו האלרגיות מתארחות אצלך בגוף אירוח בכפייה כמו דוד רחוק בטיול שורשים. אותו מצב מוזר שבו הגוף תוקף את עצמו ללא סיבה שידועה למדע עד היום. יש לך עקצוץ קטן שמתחיל באף ולאט לאט אתה מרגיש את כל חללי הפנים שלך הופכים למקשה אחת של טורדניות מאמללת.

לא הרבה יודעים על תופעות האלרגיה. אבל גילו שבמדינות מתועשות התופעה נפוצה יותר. ילדים שגדלו במשקים חקלאיים בד"כ אינם סובלים מאלרגיה. משהו בבניינים, הרחובות, זיהום האוויר והבורגרס בר עושה לנו משהו שמשגע אותנו. ואנחנו משתגעים.

פעם אחת כבר לא יכולתי יותר. הלכתי לרופאה והודעתי לה שמשהו חייב לקרות לפני שאני מאבד את שפיות דעתי האביבית. ודווקא היה מפתיע שהיא הסכימה איתי, נשענה לאחור וחייכה את החיוך שבו עוברים לשלב ב'. זהו, נגמרו המשחקים.

אני מתכוון לזריקה. הזריקה נגד אלרגיות ידועה ודאי לאשכנזים הלבנבנים שביניכם שמבינים כבר שהמפגש בינם לבין הטבע הוא בגדר בעיה שאין לה פתרון. ובכל זאת, יש.

אתה חוטף את זה כמו טיסה לחלל. תוך שנייה הדופק שלך עולה לרמה כזאת שאתה מרגיש את הדף זורם לך בפנים, מעבה אותם בס"מ ומחזיר חזרה. כל הגוף שלך הוא כמו אמבולנס דוהר שלא מציית לרמזורים. אתה מרגיש כמו סופרמן שלא אמרו לו את מי להציל. יש בהלה, יש דחיפות, אבל לא ברור מה המשימה....

אבל באמת, מבחינה אלרגטית, זה נגמר.

משהי אמרה לי פעם שבאנגלית אומרים God bless you אחרי שמתעטשים כי בעבר חשבו שהנשמה תצא מתוך הגוף ביחד עם האפצ'י. אז בירכו את האל על שהשאיר אותה בפנים. תודה באמת. אני יושב עכשיו בבית. האף נוזל, העיניים צורבות, עיטושים וקינוחים עד ככלות הכל. גם הגרון שלי דואג להזכיר לי שהוא קיים.וזה די ברור שאני לא חוזר על הזריקה הזאת עוד פעם. אני הרי ילד טוב פרדס-חנה. לא עושה סמים קשים, גם לא בחסות קופת חולים כללית.

שורש עם גרביים

לאחרונה אני נחשף לעובדה שאנשים קוראים את הבלוג, אתם !

איזה כיף, אין דבר שיותר משמח מזה שאנשים קוראים מילים שכתבת. אם אהבתם, לא אהבתם או כל דבר אחר, אשמח לקבל ממכם תגובות. תגובה בבלוג לאדם כותב היא עולם שלם. כמו מאהב שחיזוריו נענו. לא פחות. אפילו מילה אחת. כמה אותיות, יכולות לעשות טוב על הלב.

ועכשיו לעניין הפוסט הזה, קצר אך חשוב. אני מרגיש מדוכא. לא בדיכאון, מדוכא. אדם שהרצונות שלו מדוכאים. כל כך למה? כי אני אוהב ללכת עם סנדלי השורש שלי, אבל עוד יותר אני אוהב אותם עם גרביים. ללכת עם שורש וגרביים זה דבר שידוע לכל ילד שהוא אסור בהחלט. כל כך זה מושרש בתוך התרבות שלנו. זה דבר שאפילו לא צריך להסביר אותו. זה כמו שלא צריך להסביר למה אחים לא מתחתנים אחד עם השני, או למה לא אוכלים את הבננה עם הקליפה. ואני גדלתי במציאות השמרנית הזאת והפנמתי את שטיפת המוח ועכשיו אינני מסוגל לצאת מהבית באופן הלבוש בו אני חושק.

שורש וגרביים זה נעים כל כך. הרגל חופשיה בתוך הסנדל, ההליכה נעימה. בכל זאת יש איזו רוח קרירה בחוץ ואתה לא רוצה לשים נעליים רק בגלל זה. או בערב. כל מסונדל יודע שזה חלום ללכת עם הגרביים והסנדלים בערב קיץ ירושלמי. אבל מה, אנחנו לא עושים את זה. לי אמרו פעם שזה רק דתיים מגה-חנונים מרשים לעצמם. ואחרים אמרו שאם אתה עושה את זה זה אומר שאתה מודיע לעולם שאתה מוותר. לא אכפת לך שיצחקו עליך.

אז יאללה, אם נראה לכם שיש פה פוטנציאל למהפכה חברתית אינטרנטית סטייל מצרים, הגיע הזמן לעשות מעשה. העם רוצה להפיל את השלטון של סנדלי שורש ללא גרביים. זה מותר. זה יפה, זה מרגש.

לא מעזים להראות את הפנים (עדיין)