איזה כיף, אין דבר שיותר משמח מזה שאנשים קוראים מילים שכתבת. אם אהבתם, לא אהבתם או כל דבר אחר, אשמח לקבל ממכם תגובות. תגובה בבלוג לאדם כותב היא עולם שלם. כמו מאהב שחיזוריו נענו. לא פחות. אפילו מילה אחת. כמה אותיות, יכולות לעשות טוב על הלב.
ועכשיו לעניין הפוסט הזה, קצר אך חשוב. אני מרגיש מדוכא. לא בדיכאון, מדוכא. אדם שהרצונות שלו מדוכאים. כל כך למה? כי אני אוהב ללכת עם סנדלי השורש שלי, אבל עוד יותר אני אוהב אותם עם גרביים. ללכת עם שורש וגרביים זה דבר שידוע לכל ילד שהוא אסור בהחלט. כל כך זה מושרש בתוך התרבות שלנו. זה דבר שאפילו לא צריך להסביר אותו. זה כמו שלא צריך להסביר למה אחים לא מתחתנים אחד עם השני, או למה לא אוכלים את הבננה עם הקליפה. ואני גדלתי במציאות השמרנית הזאת והפנמתי את שטיפת המוח ועכשיו אינני מסוגל לצאת מהבית באופן הלבוש בו אני חושק.
שורש וגרביים זה נעים כל כך. הרגל חופשיה בתוך הסנדל, ההליכה נעימה. בכל זאת יש איזו רוח קרירה בחוץ ואתה לא רוצה לשים נעליים רק בגלל זה. או בערב. כל מסונדל יודע שזה חלום ללכת עם הגרביים והסנדלים בערב קיץ ירושלמי. אבל מה, אנחנו לא עושים את זה. לי אמרו פעם שזה רק דתיים מגה-חנונים מרשים לעצמם. ואחרים אמרו שאם אתה עושה את זה זה אומר שאתה מודיע לעולם שאתה מוותר. לא אכפת לך שיצחקו עליך.
אז יאללה, אם נראה לכם שיש פה פוטנציאל למהפכה חברתית אינטרנטית סטייל מצרים, הגיע הזמן לעשות מעשה. העם רוצה להפיל את השלטון של סנדלי שורש ללא גרביים. זה מותר. זה יפה, זה מרגש.
לא מעזים להראות את הפנים (עדיין)
אני זוכרת שמיכל בועז הייתה הולכת עם שורש וגרבים, וגם אמרה לי אז בפרוש, שהכי מגניב זה לעשות מה שבא לך. אז אני אומרת לך על זה, שורש עם גרבים... אתה כבר גר בירושלים, מה יקרה?
השבמחק